על המזוודות

הזמן הוא מושג חמקמק ובלתי קבוע. יש ימים שחולפים ביעף, ויש כאלה שנמשכים ורק רוצים שיגמרו. מאז פסח אני בתקופת זמן יויו, מצד אחד אני מחכה שהזמן יעבור, אני רוצה למצוא את עצמי במלון בחוחוי, פוגשת את הקבוצה, מצד שני מפחיד לחשוב שהנה מחר או לדייק לפנות בוקר של מחרתיים 0445 של ה-9 ביוני, אני אהייה על מטוס לאי-שם שנקרא חוחוי.
ובין לבין החיים בבית משתפץ, הכל בארגזים, אבק על הכל... אבל יש החלטות שמחייבות כמו להמצא במנהרה שהדרך היחידה לצאת ממנה זה רק קדימה. הרגשה כזו הייתה לי כשהיינו בני-זילנד ולפתע מצאנו את עצמנו חוצים גשר על מסילת ברזל . כן הכביש נגמר בפתאומיות וזהו אין אחורה אין הצידה רק קדימה, וכל מה שחשבנו זה מתי תופיע הרכבת ממול. אז נכון לא הגיעה רכבת וגם לא ימים רבים אח"-כ. מסתבר שרכבות על המסילה הזאת הפסיקו לנסוע מזמן אבל אף אחד לא שם שלט שמספר את זה לתיירים מסכנים כמונו ש-10 הדקות על המסילה נתמשכו כשנה. זהו, יחסיות הזמן אמרתי כבר?
אז ארזנו מזוודות טרולי, למרות אי הנוחיות בלגרור מזוודה דרך 3 קונקשנים, אבל למודי נסיון אנחנו הפעם לא שולחים מזוודה.
והיום ארוחה משפחתית בהרכב מלא.